כי כל משתמש עובד אחרת
ככל שנרחיב את מגוון אמצעי הקלט שהממשק שלנו תומך בהם, כך נגדיל את מספר האנשים שיכולים להשתמש בו בצורה חופשית, עצמאית ונוחה. נשמע ברור מאליו? לא כל כך.
תחשבו שוב על הסמארטפון שלכם
מה היה קורה אם הייתי מסיר מהמכשיר שלכם את יכולת ה־Wi-Fi?
האם הייתם ממשיכים להשתמש בו כרגיל?
כנראה שלא – כי אתם מצפים שהמכשיר יתאים את עצמו אליכם, לא להיפך.
אותו עיקרון בדיוק חל על ממשקים דיגיטליים:
משתמשים שונים מגיעים עם אמצעי קלט שונים – מקלדת, מסך מגע, ג'ויסטיק, עכבר, סורק עיניים, פקודות קוליות, מתגים (Switches) ועוד.
ככל שמגבילים – כך מדירים
אם תבנו ממשק שניתן להפעיל רק בעכבר – הרחקתם מראש אלפי משתמשים.
אם תבנו טופס שלא ניתן למלא בעזרת מקלדת – חסמתם נגישות.
אם לא תאפשרו שליטה קולית או תמיכה בטאצ' – ויתרתם על דור שלם של משתמשים.
ומה קורה כשכן מתכננים נכון?
- משתמש עם לקות מוטורית יכול להזין מידע בקול.
- משתמש עם עיוורון יכול לנווט בעזרת מקשים וקורא מסך.
- משתמשת מבוגרת עם קושי בתנועות עדינות יכולה להשתמש בטאבלט ולבצע פעולות בסיסיות בלי מאמץ.
זו לא רק נגישות – זו חוויית משתמש חכמה, גמישה ומכבדת.
זה בידיים שלכם
אל תגבילו את המשתמשים – תנו להם חופש לבחור.
כמו שאתם לא מוכנים לוותר על Wi-Fi – הם לא אמורים לוותר על הדרך היחידה שבה הם יכולים להשתמש בטכנולוגיה.